דַּף יוֹמִי · בְּכוֹרוֹת · דַּף ל״ו

אֵימַר דְּאָמַר רַבִּי מֵאִיר לַחֲשָׁשָׁא, לְאַחְזוֹקִינְהוּ מִי אָמַר?

The Gemara answers: You can say that Rabbi Meir says that kohanim are suspect for a concern that they might cause a blemish, but to establish them as definitely causing blemishes, did he say this? Certainly not.

די גמרא ענטפערט: מען קען זאגן אז רבי מאיר זאגט אז כהנים זענען חושד פאר א חשש אז זיי וועלן מאכן א מום, אבער צו שטעלן זיי אלס זיכערע בעלי מומים, האט ער דען געזאגט דאס? זיכער נישט.

הגמרא משיבה: אימר דאמר רבי מאיר שהכהנים חשודים לחששא, שמא יטילו מום, אבל לאחזוקינהו כמי שהטילו מומים בוודאות, מי אמר רבי מאיר כן? בוודאי שלא.

אִיבַּעְיָא לְהוּ: עֵד מִפִּי עֵד, מַהוּ לְעֵדוּת בְּכוֹר?

A dilemma was raised before them: Regarding hearsay testimony, where one witness testifies in the name of another, what is the halacha for testimony of a firstborn animal's blemish?

א קשיא איז געפרעגט געווארן פאר זיי: בנוגע עד מפי עד, וואו איין עד זאגט עדות אין נאמען פון א צווייטן, וואס איז דער דין פאר עדות פון א בכור בהמה'ס מום?

איבעיא להו: לגבי עד מפי עד, שעד אחד מעיד בשם עד אחר, מהו לעדות בכור, האם הוא כשר להעיד על מום של בכור?

רַב אַסִּי אָסַר, וְרַב אָשֵׁי שָׁרֵי.

Rav Asi prohibits permitting the firstborn based on this, and Rav Ashi permits it.

רב אסי אסר'ט מתיר צו זיין דעם בכור אויף דעם אופן, און רב אשי מתיר'ט עס.

רב אסי אסר להתיר את הבכור על פי עדות זו, ורב אשי שרי.

אֲמַר לֵיהּ רַב אַסִּי לְרַב אָשֵׁי: וְהָא תָּנָא דְבֵי מְנַשֶּׁה: אֵין עֵד מִפִּי עֵד כָּשֵׁר אֶלָּא לְעֵדוּת הָאִשָּׁה!

Rav Asi said to Rav Ashi: But didn't the Tanna of the school of Menashe teach: Hearsay testimony is not valid except for the testimony of a woman to permit her to remarry when her husband dies!

רב אסי האט געזאגט צו רב אשי: אבער האט נישט דער תנא דבי מנשה געלערנט: עד מפי עד איז נישט כשר נאר פאר עדות אשה צו מתיר זיין אן עגונה חתונה צו האבן ווען איר מאן שטארבט!

אמר ליה רב אסי לרב אשי: והא תנא דבי מנשה: אין עד מפי עד כשר אלא לעדות האשה בלבד, כדי להתירה להינשא כשימות בעלה!

תְּנִי: אֶלָּא לְעֵדוּת שֶׁהָאִשָּׁה כְּשֵׁרָה לָהּ בִּלְבָד.

Rav Ashi replied: Emend the baraisa and teach it this way: Except for testimony for which a woman is kosher herself, which includes testifying on a firstborn's blemish.

רב אשי האט געענטפערט: פארעכט די ברייתא און לערן עס אזוי: נאר פאר עדות וואס אן אשה אליין איז כשר דערצו, וואס דאס נעמט אריין מעיד זיין אויף א מום פון א בכור.

רב אשי השיב לו: תקן את הברייתא ותני: אלא לעדות שהאשה כשרה לה בלבד, ובכלל זה עדות על מום בכור.

רַב יֵימַר אַכְשַׁר עֵד מִפִּי עֵד בִּבְכוֹר, קָרֵי עֲלֵיהּ מָרִימָר: ״יֵימַר שָׁרֵי בּוּכְרָא״.

The Gemara relates: Rav Yeimar declared valid hearsay testimony regarding a firstborn. Mareimar called out about him mockingly: "Yeimar permits firstborns!"

די גמרא דערציילט: רב יימר האט מכשיר געווען עד מפי עד ביי א בכור. מרימר האט אויסגערופן אויף אים מיט שפאס: "יימר מתיר'ט בכורות!"

הגמרא מספרת: רב יימר אכשר עד מפי עד בבכור. קרי עליה מרימר בלעג: "יימר שרי בוכרא".

וְהִלְכְתָא: עֵד מִפִּי עֵד כָּשֵׁר לְעֵדוּת בְּכוֹר.

And the halacha is: Hearsay testimony is valid for the testimony of a firstborn.

און די הלכה איז: עד מפי עד איז כשר פאר עדות בכור.

והלכתא: עד מפי עד כשר לעדות בכור.

אָמַר רַבִּי אִילְעָא: לֹא הָיוּ מוּחְזָקִין בּוֹ שֶׁהוּא בְּכוֹר, וּבָא אֶחָד וְאָמַר שֶׁהוּא בְּכוֹר וּמוּמוֹ עִמּוֹ — נֶאֱמָן.

Rabbi Ile'a said: If they did not have an established presumption about it that it is a firstborn, and one came and said that it is a firstborn and its blemish is with it, meaning it was blemished inadvertently, he is believed.

רבי אילעא האט געזאגט: אויב זיי האבן נישט געהאט קיין חזקה אויף אים אז ער איז א בכור, און איינער איז געקומען און געזאגט אז ער איז א בכור און זיין מום איז מיט אים, מיינענדיג אז ער איז נתמום געווארן אן כוונה, איז ער נאמן.

אמר רבי אילעא: אם לא היו מוחזקין בו שהוא בכור, ובא אחד ואמר שהוא בכור ומומו עמו, כלומר שנפל בו מום מאליו, נאמן.

מַאי קָא מַשְׁמַע לַן, שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר? תְּנֵינָא: הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה ״אֵשֶׁת אִישׁ הָיִיתִי וּגְרוּשָׁה אֲנִי״ נֶאֱמֶנֶת, שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר!

The Gemara asks: What is this coming to teach us? Is it that 'the mouth that prohibited is the mouth that permitted'? But we already learned this in a Mishnah: A woman who said, "I was a married woman and now I am divorced," is believed, because the mouth that prohibited is the mouth that permitted!

די גמרא פרעגט: וואס קומט דאס אונז לערנען? איז עס ווייל 'הפה שאסר הוא הפה שהתיר'? אבער מיר האבן דאס שוין געלערנט אין א משנה: א פרוי וואס האט געזאגט, "אשת איש בין איך געווען און א גרושה בין איך," איז זי נאמנת, ווייל הפה שאסר הוא הפה שהתיר!

הגמרא שואלת: מאי קא משמע לן? האם בא ללמדנו שהפה שאסר הוא הפה שהתיר? תנינא כבר במשנה: האשה שאמרה "אשת איש הייתי וגרושה אני" נאמנת, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר!

מַהוּ דְּתֵימָא: הָתָם הוּא דְּאִי בָּעֲיָא לָא אָמְרָה. אֲבָל הָכָא, דְּלָא סַגִּיא דְּלָא אָמְרָה, דְּקָדָשִׁים בְּחוּץ לָא אָכֵיל, אֵימָא: לָא הַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא,

The Gemara answers: Lest you say: There by the woman it is different, since if she wanted she did not have to say anything at all. But here, where it is not possible that he would not say it, since he cannot eat kodashim outside the Beis HaMikdash without an expert's permission, I might say: It is not a case of 'the mouth that prohibited' because he was forced to admit it was a firstborn,

די גמרא ענטפערט: אזוי ווי דו וואלסט געזאגט: דארט ביי דער פרוי איז עס אנדערש, אז אויב זי וואלט געוואלט וואלט זי גארנישט געזאגט. אבער דא, וואו עס איז נישט מעגליך אז ער זאל עס נישט זאגן, ווייל ער קען נישט עסן קדשים אינדרויסן פון בית המקדש אן די רשות פון א מומחה, וואלט איך געזאגט: עס איז נישט קיין פאל פון 'הפה שאסר' ווייל ער איז געווען געצוואונגען מודה צו זיין אז עס איז א בכור,

הגמרא משיבה: מהו דתימא: התם הוא גבי אשה דאי בעיא לא אמרה כלום. אבל הכא, דלא סגיא דלא אמרה, דקדשים בחוץ לא אכיל בלא היתר מומחה, אימא: לא הפה שאסר הוא, שהרי היה מוכרח להודות שהוא בכור,

קָא מַשְׁמַע לַן, דְּאִי מִשּׁוּם הָכִי — הֲוָה שָׁדֵי בֵּיהּ מוּמָא דְּנִיכָּר וְאָכֵיל לֵיהּ.

therefore it comes to teach us that he is believed, for if it were because of that, that he wanted to lie, he would have cast a blemish in it that is obvious to everyone and eaten it without needing an expert.

דערפאר קומט עס אונז לערנען אז ער איז נאמן, ווייל אויב עס וואלט געווען וועגן דעם, אז ער וואלט געוואלט ליגן, וואלט ער אריינגעווארפן אין אים א ניקערדיגן מום און עס געגעסן אן דארפן א מומחה.

לפיכך קא משמע לן שהוא נאמן, דאי משום הכי, שרצה לשקר, הוה שדי ביה מומא דניכר ואכיל ליה בלא צורך במומחה.

מַתְקֵיף לַהּ מָר בַּר רַב אָשֵׁי: מַאי שְׁנָא מֵהָהוּא גַּבְרָא דְּאוֹגַר לֵיהּ חֲמָרָא לְחַבְרֵיהּ, וַאֲמַר לֵיהּ: לָא תֵּיזִיל בְּאוֹרְחָא דִּנְהַר פְּקוֹד דְּאִיכָּא מַיָּא, זִיל בְּאוֹרְחָא דְּנַרֶשׁ דְּלֵיכָּא מַיָּא.

Mar bar Rav Ashi challenged this: How is this different from that man who rented a donkey to his fellow, and said to him: Do not go on the path of Nehar Pekod where there is water, go on the path of Neresh where there is no water.

מר בר רב אשי האט מקשה געווען אויף דעם: מאי שנא פון יענעם מאן וואס האט פארדונגען אן אייזל פאר זיין חבר, און געזאגט צו אים: גיי נישט אויפן וועג פון נהר פקוד וואו עס איז דא וואסער, גיי אויפן וועג פון נרש וואו עס איז נישט דא קיין וואסער.

מתקיף לה מר בר רב אשי: מאי שנא מההוא גברא דאוגר ליה חמרא לחבריה, ואמר ליה: לא תיזיל באורחא דנהר פקוד דאיכא מיא, זיל באורחא דנרש דליכא מיא.

אֲזַל בְּאוֹרְחָא דִּנְהַר פְּקוֹד וּמִית חֲמָרָא, וַאֲתָא וַאֲמַר לֵיהּ: בְּאוֹרְחָא דִּנְהַר פְּקוֹד אָזְלִי, וּמִיהוּ מַיָּא לָא הֲווֹ.

He went on the path of Nehar Pekod and the donkey died, and he came and said to him: I went on the path of Nehar Pekod, but there was no water there.

ער איז געגאנגען אויפן וועג פון נהר פקוד און דער אייזל איז געשטארבן, און ער איז געקומען און געזאגט צו אים: אויפן וועג פון נהר פקוד בין איך געגאנגען, אבער וואסער איז נישט געווען דארט.

אזל באורחא דנהר פקוד ומית חמרא, ואתא ואמר ליה: באורחא דנהר פקוד אזלי, ומיהו מיא לא הוו.

וַאֲמַר רָבָא: מָה לוֹ לְשַׁקֵּר, אִי בָּעֵי אָמַר: בְּאוֹרְחָא דְּנַרֶשׁ אֲזַלִי.

And Rava said: He is believed because of a miggo of 'why would he lie?' If he wanted, he could have said: I went on the path of Neresh.

און רבא האט געזאגט: ער איז נאמן צוליב א מיגו פון 'מה לי לשקר?' אויב ער וואלט געוואלט, וואלט ער געקענט זאגן: אויפן וועג פון נרש בין איך געגאנגען.

ואמר רבא: נאמן הוא מטעם מיגו של מה לו לשקר, אי בעי אמר: באורחא דנרש אזלי.

וַאֲמַר אַבָּיֵי: ״מָה לוֹ לְשַׁקֵּר״ בִּמְקוֹם עֵדִים לָא אָמְרִינַן.

And Abaye said: We do not say 'why would he lie' in a place of witnesses, since witnesses can testify that there is water on that path. So too here, since kohanim are suspected of causing blemishes, it is like a place of witnesses!

און אביי האט געזאגט: מיר זאגן נישט 'מה לי לשקר' אין א מקום עדים, וויבאלד עדים קענען מעיד זיין אז עס איז יא דא וואסער אויף יענעם וועג. אזוי אויך דא, וויבאלד כהנים זענען חושד אויף מאכן מומים, איז עס ווי א מקום עדים!

ואמר אביי: "מה לו לשקר" במקום עדים לא אמרינן, שהרי עדים יכולים להעיד שיש מים באותו נתיב. ואף כאן, כיוון שהכהנים חשודים להטיל מום, הרי זה כמקום עדים!

הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם וַדַּאי אִיכָּא מַיָּא, הָכָא וַדַּאי שָׁדֵי בֵּיהּ מוּמָא — חֲשָׁשָׁא הוּא, וּבִמְקוֹם חֲשָׁשָׁא אָמְרִינַן ״מָה לוֹ לְשַׁקֵּר״.

The Gemara rejects this: How can you compare the two?! There, there is certainly water on that path; but here, is it certain that he cast a blemish in it? It is only a concern, and in a place of mere concern we do say 'why would he lie'.

די גמרא פארווארפט דאס: ווי אזוי קענסטו דאס פארגלייכן?! דארט איז זיכער דא וואסער אויף יענעם וועג; אבער דא, איז עס דען זיכער אז ער האט געמאכט א מום אין אים? עס איז דאך נאר א חשש, און אין א מקום פון א בלויזן חשש זאגן מיר יא 'מה לי לשקר'.

הגמרא דוחה: הכי השתא?! התם ודאי איכא מיא באותו נתיב, אבל הכא ודאי שדי ביה מומא? הרי רק חששא הוא, ובמקום חששא אמרינן "מה לו לשקר".

יָתֵיב רָבִינָא וְקָאָמַר לְהַאי שְׁמַעְתָּא בְּלָא גַּבְרָא, אֲמַר לֵיהּ רָבָא זוּטֵי לְרָבִינָא: אֲנַן מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אִילְעָא מַתְנִינַן לַהּ.

Ravina sat and was saying this halacha anonymously. Rava Zuti said to Ravina: We learn this in the name of Rabbi Ile'a.

רבינא האט געזעסן און געזאגט די שמועה סתם אן א נאמען. רבא זוטי האט געזאגט צו רבינא: מיר לערנען דאס אין נאמען פון רבי אילעא.

הגמרא מספרת: יתיב רבינא וקאמר להאי שמעתא בלא גברא, כלומר בשם עצמו. אמר ליה רבא זוטי לרבינא: אנן משמיה דרבי אילעא מתנינן לה.

רַבִּי צָדוֹק הֲוָה לֵיהּ בּוּכְרָא, רְמָא לֵיהּ שְׂעָרֵי בְּסַלֵּי, בַּהֲדֵי דְּקָאָכֵיל אִיבְּזַע שִׂיפְתֵּיהּ.

The Gemara relates: Rabbi Tzadok had a firstborn animal. He put barley for it in wicker baskets, and while it was eating, its lip split on the basket, rendering it blemished.

די גמרא דערציילט: רבי צדוק האט געהאט א בכור בהמה. ער האט אריינגעלייגט פאר אים גערשטן אין קערבלאך, און בשעת עס האט געגעסן, איז זיין ליפ געווארן צוריסן אויפן קאָרב, וואס דאס האט אים געמאכט פאר א בעל מום.

הגמרא מספרת: רבי צדוק הוה ליה בוכרא, רמא ליה שערי בסלי, בהדי דקאכיל איבזע שיפתיה על הסל ונפגם.

אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, אָמַר לוֹ: כְּלוּם חִילַּקְנוּ בֵּין חָבֵר לְעַם הָאָרֶץ? אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: הֵן.

He came before Rabbi Yehoshua and said to him: Did we make any distinction between a chaver and an am ha'aretz regarding credibility about blemishes? Rabbi Yehoshua said to him: Yes, we did, and you are believed.

ער איז געקומען פאר רבי יהושע און געזאגט צו אים: האבן מיר עפעס מחלק געווען צווישן א חבר און אן עם הארץ בנוגע נאמנות אויף מומים? רבי יהושע האט געזאגט צו אים: יא, מיר האבן מחלק געווען, און דו ביסט נאמן.

אתא לקמיה דרבי יהושע, אמר לו: כלום חילקנו בין חבר לעם הארץ לעניין נאמנות על מומים? אמר לו רבי יהושע: הן, חילקנו, ואתה נאמן.

אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל, אָמַר לוֹ: חִילַּקְנוּ בֵּין חָבֵר לְעַם הָאָרֶץ? אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: לָא.

He came before Rabban Gamliel and said to him: Did we make any distinction between a chaver and an am ha'aretz? Rabban Gamliel said to him: No.

ער איז געקומען פאר רבן גמליאל און געזאגט צו אים: האבן מיר מחלק געווען צווישן א חבר און אן עם הארץ? רבן גמליאל האט געזאגט צו אים: ניין.

אתא לקמיה דרבן גמליאל, אמר לו: חילקנו בין חבר לעם הארץ? אמר לו רבן גמליאל: לא.

אָמַר לוֹ: (והא) [וַהֲלֹא] רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אָמַר לִי הֵן! אָמַר לוֹ: הַמְתֵּן עַד שֶׁיַּעֲלוּ בַּעֲלֵי תְרִיסִין לְבֵית הַמִּדְרָשׁ.

Rabbi Tzadok said to him: But Rabbi Yehoshua said to me, "Yes"! Rabban Gamliel said to him: Wait until the masters of the shields, the Torah scholars, go up to the Beis HaMedrash.

רבי צדוק האט געזאגט צו אים: אבער רבי יהושע האט מיר געזאגט יא! רבן גמליאל האט געזאגט צו אים: ווארט ביז די בעלי תריסין, די תלמידי חכמים, וועלן ארויפגיין אין בית המדרש.

רבי צדוק אמר לו: והלא רבי יהושע אמר לי הן! אמר לו רבן גמליאל: המתן עד שיעלו בעלי תריסין, תלמידי החכמים, לבית המדרש.

כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, עָמַד הַשּׁוֹאֵל וְשָׁאַל: כְּלוּם חִילַּקְנוּ בֵּין חָבֵר לְעַם הָאָרֶץ? אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: לָאו.

Once they entered the Beis HaMedrash, the questioner stood and asked: Did we make any distinction between a chaver and an am ha'aretz? Rabbi Yehoshua said to him: No.

ווי נאר זיי זענען אריינגעקומען אין בית המדרש, האט דער שואל זיך אויפגעשטעלט און געפרעגט: האבן מיר עפעס מחלק געווען צווישן א חבר און אן עם הארץ? רבי יהושע האט געזאגט צו אים: ניין.

כיון שנכנסו לבית המדרש, עמד השואל ושאל: כלום חילקנו בין חבר לעם הארץ? אמר לו רבי יהושע: לאו.

אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: וַהֲלֹא מִשִּׁמְךָ אָמְרוּ לִי הֵן! יְהוֹשֻׁעַ, עֲמוֹד עַל רַגְלֶיךָ, וְיָעִידוּ בְּךָ.

Rabban Gamliel said to him: But they told me in your name, "Yes"! Yehoshua, stand on your feet, and they will testify against you that you said this.

רבן גמליאל האט געזאגט צו אים: אבער מען האט מיר געזאגט אין דיין נאמען, "יא"! יהושע, שטעל דיך אויף דיינע פיס, און זיי וועלן מעיד זיין אויף דיר אז דו האסט דאס געזאגט.

אמר לו רבן גמליאל: והלא משמך אמרו לי הן! יהושע, עמוד על רגליך, ויעידו בך שכן אמרת.

עָמַד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עַל רַגְלָיו וְאָמַר: הֵיאַךְ אֶעֱשֶׂה? אִילְמָלֵי אֲנִי חַי וְהוּא מֵת — יָכוֹל הַחַי לְהַכְחִישׁ אֶת הַמֵּת, עַכְשָׁיו שֶׁאֲנִי חַי וְהוּא חַי — הֵיאַךְ חַי יָכוֹל לְהַכְחִישׁ אֶת הַחַי?

Rabbi Yehoshua stood on his feet and said: How can I do this? If I were alive and he, the witness Rabbi Tzadok, were dead, the living could deny the dead. Now that I am alive and he is alive, how can a living person deny another living person?

רבי יהושע האט זיך אויפגעשטעלט אויף זיין פיס און געזאגט: ווי אזוי קען איך דאס טאן? אויב איך וואלט געלעבט און ער, דער עד רבי צדוק, וואלט געווען טויט, וואלט דער לעבעדיגער געקענט מכחיש זיין דעם טויטן. יעצט אז איך לעב און ער לעבט, ווי אזוי קען א לעבעדיגער מכחיש זיין א לעבעדיגן?

עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: היאך אעשה? אילמלי אני חי והוא מת — יכול החי להכחיש את המת, עכשיו שאני חי והוא חי — היאך חי יכול להכחיש את החי?

וְהָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל עוֹמֵד וְדוֹרֵשׁ, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עוֹמֵד עַל רַגְלָיו, עַד שֶׁרִינְּנוּ כׇּל הָעָם וְאָמְרוּ לְחוּצְפִּית הַמְתוּרְגְּמָן: עֲמוֹד! וְעָמַד.

And Rabban Gamliel was standing and expounding, and Rabbi Yehoshua was standing on his feet, until all the people murmured and said to Chutzpis the Meturgeman: Stop! And he stopped.

און רבן גמליאל איז געשטאנען און געדרש'נט, און רבי יהושע איז געשטאנען אויף זיין פיס, ביז דאס גאנצע פאלק האט אנגעהויבן מורמלען און געזאגט פאר חוצפית המתורגמן: שטעל דיך אפ! און ער האט זיך אפגעשטעלט.

והיה רבן גמליאל עומד ודורש, ורבי יהושע עומד על רגליו, עד שריננו כל העם ואמרו לחוצפית המתורגמן: עמוד! ועמד, ובכך הפסיקו את הדרשה.

מתני׳ נֶאֱמָן הַכֹּהֵן לוֹמַר: הֶרְאֵיתִי בְּכוֹר זֶה וּבַעַל מוּם הוּא.

MISHNAH: A kohen is believed to say: I showed this firstborn to an expert in the past, and it is blemished with a permanent blemish, and thus I may slaughter it.

משנה: נאמן איז דער כהן צו זאגן: איך האב געוויזן דעם בכור פאר א מומחה אין דער פארגאנגענהייט, און ער איז א בעל מום מיט א מום קבוע, און דערפאר מעג איך אים שעכטן.

מבואר במשנה: נאמן הכהן לומר: הראיתי בכור זה למומחה בעבר, ובעל מום הוא מום קבוע, ומותר לי לשחטו.

גְּמָ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: נֶאֱמָן הַכֹּהֵן לוֹמַר ״בְּכוֹר זֶה נָתַן לִי יִשְׂרָאֵל בְּמוּמוֹ״.

GEMARA: Rav Yehuda said in the name of Rav: A kohen is believed to say, "An Yisrael gave me this firstborn with its blemish already on it."

גמרא: רב יהודה האט געזאגט אין נאמען פון רב: נאמן איז דער כהן צו זאגן, "דעם בכור האט מיר אן ישראל געגעבן מיט זיין מום" שוין דערויף.

גמרא: אמר רב יהודה אמר רב: נאמן הכהן לומר "בכור זה נתן לי ישראל במומו".

מַאי טַעְמָא? כֹּל מִילְּתָא דַּעֲבִידָא לְאִיגַּלּוֹיֵי לָא מְשַׁקְּרִי בַּהּ אִינָשֵׁי.

What is the reason? Any matter that is likely to be revealed, people do not lie about it, since the Yisrael who gave it to him can easily be asked.

וואס איז דער טעם? יעדע זאך וואס איז עשוי לגלות, זענען מענטשן נישט משקר דערצו, וויבאלד מען קען גרינג פרעגן דעם ישראל וואס האט עס אים געגעבן.

מאי טעמה? כל מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי, שהרי אפשר לשאול את הישראל שנתנו לו.

אָמַר רַב אָשֵׁי: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא, נֶאֱמָן הַכֹּהֵן לוֹמַר ״הֶרְאֵיתִי בְּכוֹר זֶה וּבַעַל מוּם הוּא״.

Rav Ashi said: We also learned this in our Mishnah: A kohen is believed to say, "I showed this firstborn and it is blemished."

רב אשי האט געזאגט: מיר האבן אויך אזוי געלערנט אין אונזער משנה: נאמן איז דער כהן צו זאגן, "איך האב געוויזן דעם בכור און ער איז א בעל מום."

אמר רב אשי: אף אנן נמי תנינא, נאמן הכהן לומר "הראיתי בכור זה ובעל מום הוא".

מַאי טַעְמָא? לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן כֹּל מִילְּתָא דַּעֲבִידָא לְאִיגַּלּוֹיֵי לָא מְשַׁקְּרִי בַּהּ אִינָשֵׁי?

What is the reason? Is it not because we say: Any matter that is likely to be revealed, people do not lie about it, since we can ask the expert?

וואס איז דער טעם? איז עס נישט ווייל מיר זאגן: יעדע זאך וואס איז עשוי לגלות, זענען מענטשן נישט משקר דערצו, וויבאלד מיר קענען פרעגן דעם מומחה?

מאי טעמא? לאו משום דאמרינן כל מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי, שהרי אפשר לשאול את המומחה?

הָתָם הוּא דְּקָדָשִׁים בְּחוּץ לָא אָכֵיל, אֲבָל הָכָא, כֵּיוָן דַּחֲשִׁידִי — חֲשִׁידִי.

The Gemara objects: Perhaps there in the Mishnah he is believed because he would not eat kodashim outside the Beis HaMikdash, but here, regarding whether he received it with a blemish, since they are suspected of causing blemishes, they are suspected and we should not believe him!

די גמרא פרעגט: אפשר דארט אין דער משנה איז ער נאמן ווייל ער וואלט נישט געגעסן קדשים אינדרויסן, אבער דא, בנוגע צי ער האט עס באקומען מיט א מום, וויבאלד זיי זענען חושד אויף מאכן מומים, זענען זיי חושד און מיר זאלן אים נישט גלויבן!

הגמרא דוחה: שמא התם הוא שנאמן משום דקדשים בחוץ לא אכיל, אבל הכא, לגבי השאלה אם קיבלו במומו, כיון דחשידי הכהנים להטיל מום, חשידי ואין להאמינם!

מֵתִיב רַב שֵׁיזְבִי: הָאוֹמֵר לְמִי שֶׁאֵין נֶאֱמָן עַל הַמַּעֲשֵׂר ״קַח לִי מִמִּי שֶׁהוּא נֶאֱמָן״ אוֹ ״מִמִּי שֶׁהוּא מְעַשֵּׂר״ — אֵינוֹ נֶאֱמָן.

Rav Sheizbi challenged this: One who says to someone who is not trusted regarding ma'aser, "Buy for me from someone who is trusted," or "from someone who tithes," he is not believed when he says he did so.

רב שיזבי האט מקשה געווען אויף דעם: דער וואס זאגט פאר איינעם וואס איז נישט נאמן אויף מעשר, "קויף פאר מיר פון איינעם וואס איז נאמן," אדער "פון איינעם וואס מעשר'ט," איז ער נישט נאמן ווען ער זאגט אז ער האט אזוי געטאן.

מתיב רב שיזבי: האומר למי שאינו נאמן על המעשר "קח לי ממי שהוא נאמן" או "ממי שהוא מעשר" — אינו נאמן לומר שעשה כן.

אַמַּאי? נֵימָא: כֹּל מִילְּתָא דַּעֲבִידָא לְאִיגַּלּוֹיֵי לָא מְשַׁקְּרִי בַּהּ אִינָשֵׁי!

Why? Let us say: Any matter that is likely to be revealed, people do not lie about it, since we can ask the seller!

אמאי? לאמיר זאגן: יעדע זאך וואס איז עשוי לגלות, זענען מענטשן נישט משקר דערצו, וויבאלד מיר קענען פרעגן דעם מוכר!

אמאי? נימא: כל מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי, שהרי אפשר לשאול את המוכר!

שָׁאנֵי הָתָם,

The Gemara answers: It is different there,

די גמרא ענטפערט: שאני התם,

הגמרא משיבה: שאני התם,

דְּאִית לֵיהּ לְאִשְׁתְּמוֹטֵי.

The Gemara explains why the agent is not afraid to lie in the first case of the Mishnah: Since he has an easy way to excuse himself by claiming that he truly believed the merchant was trustworthy.

די גמרא מסביר געווען פארוואס דער שליח האט נישט מורא צו ליגן אין דעם ערשטן פאל פון דער משנה: וויבאלד ער האט א גרינגן אופן זיך ארויסצודרייען מיט א תירוץ אז ער האט באמת געגלויבט אז דער סוחר איז נאמן.

דאית ליה לאשתמוטי, שיכול להתנצל ולומר שבאמת סבר שהמוכר נאמן.

סֵיפָא וַדַּאי מְסַיְּיעָא לֵיהּ:

The Gemara suggests: The latter clause of that Mishnah certainly supports him, namely Rav, who ruled that a person will not lie about something that is bound to be revealed.

די גמרא ברענגט א ראיה: דער סיפא פון יענער משנה העלפט אים זיכער צו, נעמליך פאר רב, וואס האט געפסק'נט אז א מענטש וועט נישט ליגן אויף א זאך וואס איז עשוי לגלות.

הגמרא מציעה: סיפא ודאי מסייעא ליה לרב, שאין אדם משקר בדבר העשוי להתגלות:

מֵאִישׁ פְּלוֹנִי — הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן.

For the Mishnah says that if the sender specified, "Buy from person so-and-so," who is known to be trustworthy, behold, this agent is believed when he says he bought from him. Since the sender can easily ask that person, the agent would not dare to lie.

ווייל די משנה זאגט אז אויב דער משלח האט אנגעוויזן, "קויף פון איש פלוני," וואס איז באקאנט אלס נאמן, הרי זה נאמן דער שליח ווען ער זאגט אז ער האט געקויפט פון אים. וויבאלד דער משלח קען גרינג פרעגן יענעם מענטש, וואלט דער שליח נישט געוואגט צו ליגן.

שאם אמר לו קח מאיש פלוני — הרי זה נאמן, כיוון שהשולח יכול לברר אצל אותו פלוני, ירא השליח לשקר.

הָתָם, כֵּיוָן דְּאִית לֵיהּ תּוֹבֵעַ, מִירְתַת.

The Gemara rejects this proof: There, in the case of the Mishnah, since he has a claimant who specified a particular merchant and is likely to check up on him, the agent is afraid to lie. But in Rav's case, the priest does not expect anyone to go and track down the Israelite who gave him the animal, so he is not afraid.

די גמרא פארווארפט די ראיה: דארט, אין דעם פאל פון דער משנה, וויבאלד ער האט א תובע וואס האט אנגעוויזן א ספעציפישן סוחר און וועט מסתמא נאכפרעגן, האט ער מורא צו ליגן. אבער אין רב'ס פאל, ערווארט נישט דער כהן אז איינער זאל גיין זוכן דעם ישראל וואס האט אים געגעבן די בהמה, דערפאר האט ער נישט קיין מורא.

הגמרא דוחה: התם, כיון דאית ליה תובע שמכיר את המוכר ועשוי לברר אצלו, השליח מירתת לשקר. אבל בנדון של רב, אין הכהן חושש שילכו לחפש את הישראל שנתן לו את הבכור.

אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: מְנָא לֵיהּ לִיהוּדָה הָא?

Rabbi Yirmeya bar Abba said upon hearing Rav Yehuda's ruling: From where does Rav Yehuda know this halacha in the name of Rav?

רבי ירמיה בר אבא האט געזאגט ווען ער האט געהערט רב יהודה'ס פסק: פון וואו ווייסט רב יהודה דאס?

אמר רבי ירמיה בר אבא: מנא ליה ליהודה הא שמועה בשם רב?

אֲנָא בְּגִידּוּל קְבַעְתָּיהּ, וְגִידּוּל קְבַע בְּדִידֵיהּ.

Actually, I established it by teaching this halacha to Giddul in Rav's name, and Giddul established it in his own transmission to Rav Yehuda, but Giddul must have gotten it confused.

באמת, איך האב עס קובע געווען דורך לערנען די הלכה פאר גידול אין רב'ס נאמען, און גידול האט עס קובע געווען אין זיין אייגענעם לערנען צו רב יהודה, אבער גידול האט עס מסתמא פארטוישט.

הרי אנא בגידול קבעתיה, אני לימדתי שמועה זו לגידול בשם רב, וגידול קבע בדידיה ומסרה לרב יהודה, אך גידול החליף את הדברים.

וְהָכִי אָמְרִי לֵיהּ: נֶאֱמָן יִשְׂרָאֵל לוֹמַר ״בְּכוֹר זֶה נָתַתִּי לְכֹהֵן בְּמוּמוֹ״.

And this is what I said to him: An Israelite is believed to say, "This bechor I gave to the kohen with its blemish already on it," and we do not suspect that they are conspiring to permit an unblemished bechor.

און אזוי האב איך אים געזאגט: נאמן איז אן ישראל צו זאגן, "דעם בכור האב איך געגעבן פארן כהן מיט זיין מום" שוין דערויף, און מיר זענען נישט חושד אז זיי מאכן א קנוניא מתיר צו זיין א בכור תם.

והכי אמרי ליה: נאמן ישראל לומר "בכור זה נתתי לכהן במומו", ואין אנו חוששים שמא הם עושים קנוניה להתיר בכור תם.

יִשְׂרָאֵל? פְּשִׁיטָא!

The Gemara asks: An Israelite? Is it not obvious that he is believed? He has no personal gain here, as the bechor belongs entirely to the kohen!

די גמרא פרעגט: אן ישראל? איז עס נישט פשוט אז ער איז נאמן? ער האט דאך נישט קיין שום נגיעה, וויבאלד דער בכור געהערט אינגאנצן פארן כהן!

הגמרא שואלת: ישראל? פשיטא שנאמן, שהרי אין לו שום הנאה מכך, שהבכור שייך כולו לכהן!

לָא צְרִיכָא בְּקָטָן וְהִגְדִּיל,

The Gemara answers: No, it is necessary to state this in a case where the animal was small when he gave it to the kohen, and now it has grown large.

די גמרא ענטפערט: ניין, עס איז נויטיג צו זאגן אין א פאל וואו די בהמה איז געווען קליין ווען ער האט עס געגעבן פארן כהן, און יעצט איז עס גרויס געווארן.

הגמרא משיבה: לא צריכה אלא במקרה שנתנו כשהיה בקטן והגדיל.

מַהוּ דְּתֵימָא: לָא קִים לֵיהּ? קָא מַשְׁמַע לַן.

Lest you say that the Israelite does not recognize it clearly anymore and might be mistaken, He comes to teach us that we trust his recognition.

אזוי ווי דו וואלסט געזאגט אז דער ישראל דערקענט עס נישט קלאר מער און קען זיך טועה זיין, קומט עס אונז לערנען אז מיר גלויבן זיין דערקענונג.

מהו דתימא: לא קים ליה, שמא אינו מזהה אותו היטב כעת? קא משמע לן שהוא נאמן בזיהויו.

בְּסוּרָא מַתְנוּ כְּלִשָּׁנָא בָתְרָא, בְּפוּמְבְּדִיתָא כְּלִשָּׁנָא קַמָּא,

The Gemara notes: In Sura they taught this halacha according to the latter version of Rabbi Yirmeya bar Abba, that only the Israelite is believed; but in Pumbedita they taught it according to the first version of Rav Yehuda, that even the kohen is believed.

די גמרא באמערקט: אין סורא האבן זיי געלערנט די הלכה לויט דעם לעצטן לשון פון רבי ירמיה בר אבא, אז נאר דער ישראל איז נאמן; אבער אין פומבדיתא האבן זיי געלערנט עס לויט דעם ערשטן לשון פון רב יהודה, אז אפילו דער כהן איז נאמן.

הגמרא מציינת: בסורא מתנו כלישנא בתרא של רבי ירמיה בר אבא, שרק הישראל נאמן; בפומבדיתא כלישנא קמא של רב יהודה, שאף הכהן נאמן.

וְהִלְכְתָא אֲפִילּוּ כְּלִשָּׁנָא קַמָּא.

And the halacha is even according to the first version, that the kohen is believed when he names the Israelite who gave it to him.

און די הלכה איז אפילו ווי דעם ערשטן לשון, אז דער כהן איז נאמן ווען ער זאגט דעם נאמען פון דעם ישראל וואס האט עס אים געגעבן.

והלכתא אפילו כלישנא קמא, שהכהן נאמן כשהוא נוקב בשמו של הישראל שנתנו לו.

רַפְרָם בְּפוּמְבְּדִיתָא הֲוָה לֵיהּ בּוּכְרָא, וְיַהֲבֵיהּ לֵיהּ לְכֹהֵן בְּלָא מוּמָא.

The Gemara relates: Rafram in Pumbedita had a bechor, and he gave it to a kohen without a blemish.

די גמרא דערציילט: רפרם אין פומבדיתא האט געהאט א בכור, און ער האט עס געגעבן פאר א כהן אן א מום.

הגמרא מספרת: רפרם בפומבדיתא הוה ליה בוכרא, ויהביה ליה לכהן בלא מומא.

אֲזַל שְׁדָא בֵּיהּ מוּמָא.

The kohen went and cast a blemish in it intentionally.

דער כהן איז געגאנגען און האט אריינגעווארפן א מום אין אים מיט כוונה.

הכהן אזל שדא ביה מומא בכוונה.

יוֹמָא חַד חֲלַשׁ בְּעֵינֵיהּ, אַיְיתְיֵהּ לְקַמֵּיהּ.

One day, Rafram suffered in his eyes and could not see well, so the kohen brought it before him to examine the blemish, not realizing Rafram was the owner.

איין טאג, האט רפרם געליטן אין זיין אויגן און האט נישט גוט געזען, האט דער כהן עס געברענגט פאר אים צו קוקן אויפן מום, נישט וויסנדיג אז רפרם איז דער בעלים.

יומא חד חלש בעיניה של רפרם ולא ראה היטב, והכהן שלא הכירו אייתיה לקמיה כדי שיבדוק את המום.

אֲמַר לֵיהּ: בְּכוֹר זֶה נָתַן לִי יִשְׂרָאֵל בְּמוּמוֹ.

The kohen said to him: "An Israelite gave me this bechor with its blemish already on it."

דער כהן האט געזאגט צו אים: "דעם בכור האט מיר אן ישראל געגעבן מיט זיין מום."

הכהן אמר ליה: בכור זה נתן לי ישראל במומו.

אַרְפְּסִינֵיהּ לְעֵינֵיהּ, חַזְיֵיהּ בְּשִׁקְרֵיהּ.

Rafram forced open his eyes, and saw him in his lie, recognizing the animal.

רפרם האט געעפנט מיט כח זיינע אויגן, און געזען אים אין זיין ליגן, דערקענענדיג די בהמה.

רפרם ארפסיניה לעיניה, פתח את עיניו בכוח, חזייה בשקריה והכיר את הבהמה.

אֲמַר לֵיהּ: לָאו אֲנָא דִּיהֵיבְתֵּיהּ לָךְ?

Rafram said to him: "Was it not I who gave it to you without any blemish?"

רפרם האט געזאגט צו אים: "בין איך עס נישט געווען וואס האט עס דיר געגעבן אן א מום?"

רפרם אמר ליה: לאו אנא דיהיבתיה לך כשהוא תם?

וַאֲפִילּוּ הָכִי לָא חַשׁ לַהּ לְמִילְּתָא, הַאי הוּא דַּחֲצִיף, כּוּלֵּי עָלְמָא לָא חֲצִיפִי.

And even so, Rafram did not worry about this matter to disqualify other kohanim; he said: This particular kohen is the one who is impudent, but the rest of the world of kohanim are not so impudent as to lie about this.

און אפילו אזוי, האט רפרם נישט מורא געהאט פאר דעם ענין צו פסל'ן אנדערע כהנים; ער האט געזאגט: דער ספעציפישער כהן איז דער וואס איז א חוצפן, אבער די גאנצע וועלט פון כהנים זענען נישט קיין חוצפנים צו ליגן אויף דעם.

ואפילו הכי לא חש לה למילתא לפסול כהנים אחרים, אלא אמר: האי הוא דחציף, כולי עלמא לא חציפי לשקר בכך.

הָהוּא שָׂרוּעַ דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב אָשֵׁי, אָמַר: לְמַאי נֵיחוּשׁ לֵיהּ?

There was a certain animal with an oversized limb that came before Rav Ashi. He said: For what should we suspect here?

די גמרא דערציילט: עס איז געווען א געוויסער שרוע, א בהמה מיט אן איבערגעוואקסענעם אבר, וואס איז געקומען פאר רב אשי. ער האט געזאגט: פאר וואס זאלן מיר חושש זיין דא?

הגמרא מספרת: ההוא שרוע, בהמה שאחד מאיבריה גדול מחברו, דאתא לקמיה דרב אשי, אמר: למאי ניחוש ליה?

אִי כֹּהֵן הוּא, אִי יִשְׂרָאֵל הוּא — הֲרֵי בְּכוֹר וּמוּמוֹ עִמּוֹ.

Whether it is a kohen who brought it, or whether it is an Israelite who brought it, behold, the bechor and its blemish are with it from birth, so there is no concern of an intentionally inflicted blemish.

אויב ער איז א כהן וואס האט עס געברענגט, אדער אויב ער איז אן ישראל וואס האט עס געברענגט, הרי דער בכור און זיין מום זענען מיט אים פון געבורט אן, אלזא איז נישטא קיין חשש פון אן אומגעזעצלעך געמאכטן מום.

אי כהן הוא, אי ישראל הוא — הרי בכור ומומו עמו משעת לידה, ואין כאן חשש שהטיל בו מום בכוונה.

אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: וְדִלְמָא יִשְׂרָאֵל הוּא, וְאָמַר רַב יְהוּדָה: אֵין רוֹאִין בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל אֶלָּא אִם כֵּן כֹּהֵן עִמּוֹ!

Ravina said to Rav Ashi: But perhaps it is an Israelite who brought it, and Rav Yehuda said: We do not examine the bechor of an Israelite unless a kohen is with him, so that the Israelite does not keep it for himself!

רבינא האט געזאגט צו רב אשי: אבער אפשר איז ער אן ישראל וואס האט עס געברענגט, און רב יהודה האט געזאגט: מען קוקט נישט קיין בכור פון אן ישראל אלא אם כן א כהן איז מיט אים, כדי דער ישראל זאל עס נישט האלטן פאר זיך!

אמר ליה רבינא לרב אשי: ודילמא ישראל הוא, ואמר רב יהודה: אין רואין בכור ישראל אלא אם כן כהן עמו, כדי שלא יעכבנו לעצמו!

אֲמַר לֵיהּ: הָכִי הַשְׁתָּא?!

Rav Ashi said to him: How can you compare the two?!

רב אשי האט געזאגט צו אים: ווי אזוי קענסטו דאס פארגלייכן?!

רב אשי אמר ליה: הכי השתא?!

הָתָם, נְהִי דְּקָדָשִׁים בְּחוּץ לָא אָכֵיל, אַמָּמוֹנֵיהּ דְּכֹהֵן חֲשִׁיד.

There, in a standard case, granted that the Israelite would not eat sacrificial meat outside the Beis Hamikdash because of the severe prohibition, yet regarding the money of the kohen, he is suspected of wanting to steal it.

דארט, אין א зעוואנליכן פאל, כאטש ער וואלט נישט געגעסן קדשים אינדרויסן צוליב דעם הארבן איסור, דאך אויף דעם געלט פון דעם כהן איז ער חושד אז ער וויל עס צונעמען.

התם, נהי דקדשים בחוץ לא אכיל, אך אממוניה דכהן חשיד שמא ירצה לגוזלו.

הָכָא, מִכְּדֵי יָדַע דְּהַאי מוּם מוּבְהָק הוּא, מַאי טַעְמָא אַתְיוּהּ קַמֵּיהּ רַבָּנַן?

But here, since he knows that this is an obvious blemish, what is the reason he brought it before the Rabbis at all?

אבער דא, וויבאלד ער ווייסט אז דאס איז א מום מובהק, וואס איז דער טעם ער האט עס געברענגט פאר די רבנן בכלל?

אבל הכא, מכדי ידע דהאי מום מובהק הוא, מאי טעמא אתיוה קמיה רבנן?

מִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ דְּחָכָם; עַל כְּבוֹדוֹ דְּחָכָם לָא עָבֵיד, אִיסּוּרָא עָבֵד?!

It is only out of respect for the Torah scholar. Now, if he is so careful that he would not bypass the respect of a Torah scholar, would he commit a transgression of stealing from the kohen?! Surely not.

עס איז דאך נאר צוליב דעם כבוד פון דעם חכם. יעצט, אויב ער איז אזוי פארזיכטיג אז ער וואלט נישט עובר געווען אויף דעם כבוד פון א חכם, וואלט ער דען געטאן אן איסור פון גנב'ענען פונעם כהן?! זיכער נישט.

הרי זה רק משום כבודו דחכם. ואם על כבודו דחכם לא עביד, כלומר נזהר בכבוד חכמים, איסורא עביד לגזול את הכהן?!

מַתְנִי׳ הַכֹּל נֶאֱמָנִין עַל מוּמֵי מַעֲשֵׂר.

MISHNAH: Everyone is believed regarding the blemishes of animal tithe, even the owner himself.

משנה: אלע זענען נאמן אויף מומים פון מעשר בהמה, אפילו דער בעל הבית אליין.

מבואר במשנה: הכל נאמנין על מומי מעשר, ואפילו הבעלים עצמם.

גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא?

GEMARA: What is the reason the owner is believed here, unlike by a bechor?

גמרא: וואס איז דער טעם וואס דער בעל הבית איז נאמן דא, אנדערש ווי ביי א בכור?

גמרא: מאי טעמא נאמן הבעלים במעשר, שלא כבבכור?

דְּאִי בָּעֵי שָׁדֵי בֵּיהּ מוּמָא מֵעִיקָּרָא!

The Gemara answers: Because if he wanted, he could have cast a blemish in it from the very beginning before tithing it!

די גמרא ענטפערט: ווייל אויב ער וואלט געוואלט, וואלט ער געקענט אריינווארפן א מום אין אים פון אנהייב איידער ער מעשר עס!

הגמרא משיבה: דאי בעי שדי ביה מומא מעיקרא קודם שיעשרנו!

מִי יָדַע הֵי נָפֵיק?

The Gemara asks: But did he know which one would come out tenth during the counting to blemish it beforehand?

די גמרא פרעגט: אבער האט ער דען געוואוסט וועלכער עס וועט ארויסגיין דער צענטער בשעת'ן ציילן צו מאכן א מום דערין פריער?

הגמרא שואלת: וכי מי ידע הי נאפיק עשירי כדי שיטיל בו מום מראש?

וְכִי תֵּימָא מַפֵּיק לֵיהּ בְּרֵישׁ עַשְׂרָה, ״לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע״ אָמַר רַחֲמָנָא!

And if you say he could force it to come out at the head of the ten, the Torah says, "He shall not search between good and bad," meaning he must count them as they pass through the gate naturally!

און אויב דו וועסט זאגן ער קען עס מאכן ארויסגיין ביים קאפ פון די צען, "לא יבקר בין טוב לרע" האט די תורה געזאגט, מיינענדיג ער מוז זיי ציילן אזוי ווי זיי גייען ארויס נאטורליך!

וכי תימא מפיק ליה בריש עשרה בכוונה, הרי "לא יבקר בין טוב לרע" אמר רחמנא, וצריך להעבירם כסדרם!

אֶלָּא דְּאִי בָּעֵי שָׁדֵי בֵּיהּ מוּמָא (בכולי) [בְּכוּלֵּיהּ] עֶדְרֵיהּ.

Rather, the reason he is believed is that if he wanted, he could have cast a blemish in his entire herd before counting, which is permitted, and thereby ensure the tenth animal would be blemished. Since he had this option, he is believed now.

נאר, דער טעם פארוואס ער איז נאמן איז אז אויב ער וואלט געוואלט, וואלט ער געקענט אריינווארפן א מום אין זיין גאנצן עדר פארן ציילן, וואס דאס איז מותר, און אזוי ארום פארזיכערן אז די צענטע בהמה וועט זיין א בעל מום. וויבאלד ער האט געהאט די ברירה, איז ער יעצט אויך נאמן.

אלא דאי בעי שדי ביה מומא בכוליה עדריה קודם המניין, וממילא גם העשירי יהיה בעל מום. כיוון שהיה בידו לעשות כן, נאמן הוא כעת.

מַתְנִי׳ בְּכוֹר שֶׁנִּסְמֵית עֵינוֹ, וְשֶׁנִּקְטְעָה יָדוֹ, וְשֶׁנִּשְׁבְּרָה רַגְלוֹ — הֲרֵי זֶה יִשָּׁחֵט עַל פִּי שְׁלֹשָׁה בְּנֵי הַכְּנֶסֶת.

MISHNAH: A bechor whose eye was blinded, or whose foreleg was severed, or whose hind leg was broken, behold, this may be slaughtered based on the assessment of three members of the synagogue who are not ordained experts, as these are obvious blemishes.

משנה: א בכור וואס זיין אויג איז בלינד געווארן, אדער זיין פאדערשטע פיס איז אפגעהאקט געווארן, אדער זיין הינטערשטע פיס איז געבראכן געווארן, הרי זה וועט געשחט'ן ווערן על פי דריי בני הכנסת וואס זענען נישט קיין מומחים, וויבאלד דאס זענען מומים מובהקים.

מבואר במשנה: בכור שנסמית עינו, ושנקטעה ידו, ושנשברה רגלו — הרי זה ישחט על פי שלשה בני הכנסת שאינם מומחים, לפי שהם מומים גלויים ומובהקים.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֲפִילּוּ יֵשׁ שָׁם עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, אֵינוֹ נִשְׁחָט אֶלָּא עַל פִּי מוּמְחֶה.

Rabbi Yose says: Even if there are twenty-three laymen there, it may not be slaughtered except based on the ruling of an ordained expert.

רבי יוסי אומר: אפילו עס זענען דארט דא דריי און צוואנציג הדיוטות, ווערט עס נישט געשחט'ן נאר על פי א מומחה.

רבי יוסי אומר: אפילו יש שם עשרים ושלשה הדיוטות, אינו נשחט אלא על פי מומחה.

גְּמָ׳ רַבִּי שִׂמְלַאי וְרַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה תַּרְוַיְיהוּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמְרִי,

GEMARA: Rabbi Simlai and Rabbi Yehuda Nesi'ah both said in the name of Rabbi Yehoshua ben Levi,

גמרא: רבי שמלאי און רבי יהודה נשיאה האבן ביידע געזאגט אין נאמען פון רבי יהושע בן לוי,

גמרא: רבי שמלאי ורבי יהודה נשיאה תרווייהו משמיה דרבי יהושע בן לוי אמרי,

וְאָמְרִי לַהּ: רַבִּי שִׂמְלַאי וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי תַּרְוַיְיהוּ מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה אָמְרִי:

and some say it this way: Rabbi Simlai and Rabbi Yehoshua ben Levi both said in the name of Rabbi Yehuda Nesi'ah:

און מאנכע זאגן עס אזוי: רבי שמלאי און רבי יהושע בן לוי האבן ביידע געזאגט אין נאמען פון רבי יהודה נשיאה:

ואמרי לה: רבי שמלאי ורבי יהושע בן לוי תרווייהו משום רבי יהודה נשיאה אמרי:

הַתָּרַת בְּכוֹר בְּחוּצָה לָאָרֶץ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה בְּנֵי הַכְּנֶסֶת.

The permitting of a bechor in Chutz La'aretz may be done based on three members of the synagogue.

דאס מתיר זיין א בכור אין חוץ לארץ קען געטאן ווערן על פי דריי בני הכנסת.

התרת בכור בחוצה לארץ נעשית על פי שלשה בני הכנסת.

אָמַר רָבָא: וּבְמוּמִין מוּבְהָקִין.

Rava said: And this is specifically with obvious blemishes.

רבא האט געזאגט: און דאס איז דוקא ביי מומים מובהקים.

אמר רבא: ובמומין מובהקין דווקא.

מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? תְּנֵינָא: בְּכוֹר שֶׁנִּסְמֵית עֵינוֹ, וְשֶׁנִּקְטְעָה יָדוֹ, וְשֶׁנִּשְׁתַּבְּרָה רַגְלוֹ — הֲרֵי זֶה יִשָּׁחֵט עַל פִּי שְׁלֹשָׁה בְּנֵי הַכְּנֶסֶת!

The Gemara asks: What is this coming to teach us? We already learned this in our Mishnah: A bechor whose eye was blinded, or whose foreleg was severed, or whose hind leg was broken, behold, this may be slaughtered based on three members of the synagogue!

די גמרא פרעגט: וואס קומט דאס אונז לערנען? מיר האבן דאס שוין געלערנט אין אונזער משנה: א בכור וואס זיין אויג איז בלינד געווארן, אדער זיין פאדערשטע פיס איז אפגעהאקט געווארן, אדער זיין הינטערשטע פיס איז געבראכן געווארן, הרי זה וועט געשחט'ן ווערן על פי דריי בני הכנסת!

הגמרא שואלת: מאי קא משמע לן? תנינא זאת במשנתנו: בכור שנסמית עינו, ושנקטעה ידו, ושנשתברה רגלו — הרי זה ישחט על פי שלשה בני הכנסת!

אִי מִמַּתְנִיתִין הֲוָה אָמֵינָא: בְּחוּצָה לָאָרֶץ אֲפִילּוּ מוּמִין שֶׁאֵין מוּבְהָקִין,

The Gemara answers: If we only knew it from the Mishnah, I would have said: In Chutz La'aretz, even blemishes that are not obvious may be permitted by three laymen,

די גמרא ענטפערט: אויב מיר וואלטן עס נאר געוואוסט פון דער משנה, וואלט איך געזאגט: אין חוץ לארץ, אפילו מומים וואס זענען נישט מובהקים מעגן מתיר זיין דריי הדיוטות,

הגמרא משיבה: אי ממתניתין הוה אמינא: בחוצה לארץ אפילו מומין שאין מובהקין מותרים על ידי שלושה הדיוטות,

וְהַאי דְּקָתָנֵי מוּבְהָקִין — לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחוֹ דְּרַבִּי יוֹסֵי, קָא מַשְׁמַע לַן.

and that which the Mishnah teaches regarding obvious blemishes was only to let you know the strength of Rabbi Yose, who requires an expert even for these. Therefore, Rava comes to teach us that even in Chutz La'aretz, laymen may only permit obvious blemishes.

און דאס וואס די משנה לערנט וועגן מובהקים איז נאר געווען מודיע צו זיין דעם כח פון רבי יוסי, וואס פאדערט א מומחה אפילו ביי די. דערפאר קומט רבא אונז לערנען אז אפילו אין חוץ לארץ מעגן הדיוטות נאר מתיר זיין מומים מובהקים.

והאי דקתני מובהקין במשנה — לא בא למעט אלא להודיעך כחו דרבי יוסי שחולק אף בהם. קא משמע לן רבא שאף בחוצה לארץ אין מתירים להדיוטות אלא מומים מובהקים.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא, סָפֵק מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב, סָפֵק מִשְּׁמֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל:

Rav Yehuda said that Rabbi Yirmeya bar Abba said, with doubt whether it was in the name of Rav, or doubt whether it was in the name of Shmuel:

רב יהודה האט געזאגט אז רבי ירמיה בר אבא האט געזאגט, מיט א ספק צי עס איז געווען אין נאמען פון רב, אדער א ספק צי עס איז געווען אין נאמען פון שמואל:

אמר רב יהודה אמר רבי ירמיה בר אבא, ספק משמיה דרב, ספק משמיה דשמואל:

שְׁלֹשָׁה מַתִּירִין אֶת הַבְּכוֹר בִּמְקוֹם שֶׁאֵין מוּמְחֶה.

Three laymen may permit a bechor in a place where there is no expert.

דריי הדיוטות מעגן מתיר זיין א בכור אין א מקום וואו עס איז נישטא קיין מומחה.

שלשה מתירים את הבכור במקום שאין מומחה.

מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? תְּנֵינָא: הֲרֵי זֶה יִשָּׁחֵט עַל פִּי שְׁלֹשָׁה בְּנֵי הַכְּנֶסֶת!

The Gemara asks: What is this coming to teach us? We already learned in the Mishnah: Behold, this may be slaughtered based on three members of the synagogue!

די גמרא פרעגט: וואס קומט דאס אונז לערנען? מיר האבן דאס שוין געלערנט אין דער משנה: הרי זה וועט געשחט'ן ווערן על פי דריי בני הכנסת!

הגמרא שואלת: מאי קא משמע לן? תנינא: הרי זה ישחט על פי שלשה בני הכנסת!

אִי מִמַּתְנִיתִין הֲוָה אָמֵינָא: בִּמְקוֹם מוּמְחֶה, קָא מַשְׁמַע לַן: בִּמְקוֹם שֶׁאֵין מוּמְחֶה — אִין, בִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ מוּמְחֶה — לָא.

The Gemara answers: If we only knew it from the Mishnah, I would have said they may do so even in a place where there is an expert. Therefore, it comes to teach us: In a place where there is no expert, yes, they may permit it; but in a place where there is an expert, no, they may not.

די גמרא ענטפערט: אויב מיר וואלטן עס נאר געוואוסט פון דער משנה, וואלט איך געזאגט זיי מעגן עס טאן אפילו אין א מקום וואו עס איז יא דא א מומחה. דערפאר קומט עס אונז לערנען: אין א מקום וואו עס איז נישטא קיין מומחה, יא, מעגן זיי עס מתיר זיין; אבער אין א מקום וואו עס איז יא דא א מומחה, נישט, מעגן זיי נישט.

הגמרא משיבה: אי ממתניתין הוה אמינא שמותר לעשות כן אף במקום מומחה. קא משמע לן: במקום שאין מומחה — אין, במקום שיש מומחה — לא.

אָמַר רַב חִיָּיא בַּר עַמְרָם: שְׁלֹשָׁה מַתִּירִין אֶת הַבְּכוֹר בִּמְקוֹם שֶׁאֵין מוּמְחֶה, שְׁלֹשָׁה מַתִּירִין אֶת הַנֶּדֶר בִּמְקוֹם שֶׁאֵין חָכָם.

Rav Chiyya bar Amram said: Three laymen may permit a bechor in a place where there is no expert, and three laymen may permit a vow in a place where there is no Torah scholar.

רב חייא בר עמרם האט געזאגט: דריי הדיוטות מעגן מתיר זיין א בכור אין א מקום וואו עס איז נישטא קיין מומחה, און דריי הדיוטות מעגן מתיר זיין א נדר אין א מקום וואו עס איז נישטא קיין חכם.

אמר רב חייא בר עמרם: שלשה מתירים את הבכור במקום שאין מומחה, שלשה מתירים את הנדר במקום שאין חכם.

שְׁלֹשָׁה מַתִּירִין אֶת הַבְּכוֹר בִּמְקוֹם שֶׁאֵין מוּמְחֶה

The Gemara repeats: Three may permit a bechor in a place where there is no expert.

די גמרא חזר'ט איבער: דריי מעגן מתיר זיין א בכור אין א מקום וואו עס איז נישטא קיין מומחה.

הגמרא חוזרת: שלשה מתירים את הבכור במקום שאין מומחה.